| על חרות | • | מוסדות | • | ועדות | • | ביטחון | • | עסקים | • | הודעות | • | שרותים | • | לזכרם | • | צור קשר |
המקום בו שוכן היום בית המזכירות ומועדון החבר היה בעבר משק חקלאי. בגלל קשיי העבודה והפרנסה נטשו אותו בעליו ועברו לעיר, ובתמורה לחובם רכשה האגודה את המשק כדי שישמש את הציבור.
הבית הכיל שני חדרים מטבח ומרפסת פתוחה. בחצר היו השירותים לול ורפת.
הבית שימש למספר מטרות, בחדר אחד אוכסן הנשק החוקי של המושב, במטבח שוכנה הספרייה, המרפסת הפתוחה נסגרה ושמשה כמזכירות. לאחר שחדר הנשק (נוקטה) הועבר לרפת ששופצה לצורך זה, נפתח הקיר שחצץ בין שני החדרים והפך לאולם קריאה ואירועים. הטלפון הראשון של המושב שמספרו-207 שכן כבוד שם. כדי לקבל שיחה 
היו צריכים לחייג 0 למרכזיה ברעננה ולהזמין שיחת חוץ. במלחמת השחרור הפך האולם למשכנה של כתת הכוננות של הפל"ם שהייתה מורכבת מבני חרות נושאי נשק. לאחר המלחמה הפך האולם למדגרת המושב בו הודגרו ביצים ובקעו בו אפרוחים. מאוחר יותר עברו המדגרות למבנה בחצר שמשמש היום כבית החבר ובית הכנסת. הספרייה ששכנה במטבח עברה למועדון הנוער, הקיר שנפרץ בין החדרים נבנה מחדש. תקופה מסוימת שימש חלק מהבית למגורים לעובדי ציבור. מראשית שנות החמישים של המאה שעברה משמש הבית בצורתו הנוכחית רק את מזכירות המושב.
בשנת 1944 חגג המושב, הצרכניה ומחסן התערובת ששכנו מיום הקמת המושב בצריף עברו למבנה קבע בנוי לתפארת. הקץ לדליפות הגשם ולמכת העכברים. נבנה בניין יפה מלבני סיליקט ומעליו גג בעל שני קמרונים.
בפינה הצפונית התנחלה הצרכניה, נרכשו דלפקים ומקררים חשמליים לשמחת עקרות הבית ששמחו להחליף את המחסן הרעוע בחנות נאה ונקייה.
את רוב שטחו של המבנה תפס מחסן התערובת. לכאן הביאו את חומרי הגלם להכנת המזון לבעלי החיים, גרעיני סורגום ושעורה, חרובים ותירס, כוספות ומינרלים שונים, וכאן ערבבו על פי מתכונים לכל בעל חי את המתכון המתאים לו,לאפרוח, לפרגית או לתרנגולת, לעזים לפרה או לסוס. במרכז המבנה עמד מערבל שפעל על חשמל וערבב את כל החומרים– בניגוד לערבול הידני והמפרך שהיה במחסן הפחים. את התערובת המוכנה ארזו בשקים 50 ק"ג משקלם, ועל השק כתבו במכחול וצבע למי הוא מיועד. על העבודה ניצח החבר אברהם בן חיים שהיה מופקד על המתכונים על הרישומים והניהול, בן חיים מעבר לעיסוקו במחסן שימש בהתנדבות כגבאי בית הכנסת שנים רבות, ועוזר בעצה וידע לכל מי שנתקע בפתרון תשבץ השבת...
מחסן התערובת היה לבו הפועם של המושב, בית מפגש כלכלי ותרבותי, בלילות החורף שימש כאולם קולנוע כאשר הילדים ישובים על שקי התערובת ומכרסמים חרובים והמבוגרים מביאים את הכיסאות מביתם. מסיבות והופעות נערכו בו, סדר פסח לכל המושב נערך סביב שולחנות ערוכים, וגם כאולם חתונות בו נערכה חתונתם של ורדה וחיים בהשתתפות כל המושב והחברה מ"חיות הנגב"...
בפינת המבנה נבנתה בריכה ואותה אכלסו דגי קרפיונים ששחו להנאתם עד בוא השבת... פינה אחרת הוסבה לאחר שנים למבנה מחלבה מודרנית.
אחד מענפי המשק העיקריים במושב בשנותיו הראשונות היה גידול תפוחי אדמה. על מנת לווסת את השיווק ולא להיות בלחץ של שוק וזמן נבנה בית הקירור על פי מודל של אותם שנים. מבנה עם קירות כפולים לבידוד מהחום, מתקני הקירור היו תלויים בקימרון הגג ודלתות עבות בכניסה. לא אחת הקירור נכשל או הביקוש לתפוחי האדמה לא עמד בציפיות ההיצע, והריחות שבקעו משם היו נוראיים. בעונת הקיץ נהגו לאכסן בו את פירות הקיץ שזיפים ותפוחים ולהוציאם לקראת החגים. באחד מאגפיו נבנתה המחלבה שעברה מהצריף, שם רוכז החלב ממשקי חברים לפני המשלוח לעיר. הותקנו שם מתקני צינון על מנת לשמור את החלב בטמפרטורות נמוכות למנוע את החמצתו עד למשלוח העירה בכדי מתכת גדולים וכבדים.
כאשר העברה המחלבה למבנה אחר הפך בית הקירור למחסן לאיסוף ומיון ביצים, וכאשר גם ענף הלול הצטמצם הפך המבנה לכריכיה אמנותית לספרים.
גן הילדים הוא המוסד היחיד שלא שינה את יעודו מיום שנבנה.
ב1935 נבנה גן הילדים הראשון בכפר, כולו בטון יצוק על מנת להבטיח את שלומם של הילדים מאפשרות פגיעה של ירי, המייסדים חזו את הנולד ביחסינו עם השכנים ממזרח...
סביב הגן ניטעה חורשת אורנים ושדרת עצי פיקוס.לאחר שנים רבות החורשה נכרתה עקב היותה מקום קינון לאנפות הבקר מכל האזור דבר שגרם לרעש וצחנה בלתי נסבלים. בחורשה בימיה היפים נערכו אסיפות חברים- ביום הכיפורים שדנו רק בענייני הרוח, המייסדים העדיפו אז דיונים בענייני חינוך ותרבות על פני הליכה לבית הכנסת, והיו אלו אספות רבות תוכן ומשתתפים. ב-1 ביוני 1944 נערכה בחצר הגן חתונה ראשונה במושב, והייתה זו חתונתם של שולמית ויסובטי ושלמה תבורי – חתונה רבת משתתפים מהמושב ואורחים מבחוץ. החופה נישאה על רובה, חרמש, קילשון ודגל המסמלים את הלאום, הביטחון והחקלאות. בהכנת הכיבוד לאורחים השתתף כל המושב – השירה והריקודים נמשכו עד אור הבוקר (מתוך מכתבי יוסי יפה). בקיץ הוקרנו על קיר הגן סרטי קולנוע הראשונים - סרטי מלחמה שהביאו את רעם התותחים מאירופה אל חצר הגן.
חצר הגן שהייתה משופעת בעצים ופינות אפלוליות שימשה גם לפעילות של קבוצות הנוער ומפגשים רומנטים ראשונים.
הגננות הראשונות בגן הילדים היו חברות המושב אסתר אדיר והלה בטקו.
בניין המרפאה נבנה על גבול המושב של אז, והוא נועד לשמש גם כעמדת ביטחון וככזה גם הוא בנוי כולו מבטון יצוק להגנה מפני ירי. ליד המרפאה נשתלו עצי פיקוס וכשצמחו וגדלו הייתה זו סוכה לתפארת ששימשה כעין חדר המתנה בשעות היום ופינה לנאהבים בלילה. שרותים לא היו והעצים הסמוכים ומרחב השדות שרתו אותנו נאמנה. הרופא הראשון והאגדי ששרת במושב היה דוקטור קוסטא שהיה מגיע מתל מונד רכוב על סוס ביום או בלילה, היה זה רופא עממי וחביב אשר את רוב המחלות של אז ריפא עם כוס תה לימון ודבש. תרופות נוספות שהיו אז בשימוש היו אספירין, פירמידון וקומפרסים קרים על המצח להורדת החום, שמן דגים לחיזוק העצמות, כוסות רוח ואמבטיות קוורץ למחלות החורף, מנורה כחולה ובקבוק חם לכאבי בטן או לכאבי שיניים, שמן קיק, מלח אנגלי וחוקן לזירוז פעולת המעיים וזריקות של חלב לסובלים מפורונקלים ואמפטיגו נגעים שסבלנו מהם בקיץ.
ואוי למי שננשך על ידי כלב או תן שוטה, את סידרת הזריקות בבטן הוא לא ישכח לעולם. "האחיות הרחמניות" היו על טהרת בנות המקום, שרה סורוצקין, לולה גבאי, גלילה גולוביצקי, חנה לופנפלד, ורדה בן חיים, רחל זמיר, יהודית פלג, בתיה בראל ונאוה שחורי.
כאשר עברה המרפאה למשכנה החדש הפך הבניין לבית הנהלת החשבונות.
כשעלו ראשוני המתיישבים על הקרקע והתגוררו "במחנה" בצריף משותף הביאו את המים מבאר בתל מונד. עם התחלת הנטיעות והמעבר למגרשי הקבע נקדחו בארות והוקמה בריכת המים הראשונה שתכולתה 1000 קוב, ותפקידה היה לספק מים בכל שעות היממה לתושבים ולמשק החי שהתחיל להתפתח. מיקומה של הבריכה נקבע על גבעה בפאתי הכפר כך שהמים יוכלו לזרום בגרויטציה אל בתי המושב שהיו אז וגם שתשמש כעמדת מגן ותצפית. גדר המושב עברה לרגלי הבריכה ומעבר לגדר הייתה הדרך בה עברו ערביי הכפר טירה אל אדמותיהם אשר היו באזור ואדי פולג-"הפליק". היחסים עם "השכנים" ידעו עליות ויותר מורדות, לפיכך נבנתה הבריכה כך שתוכל לשמש גם כעמדת ירי, ובהיקפה העליון נוצרו חרכי ירי, ועמדה מוגבהת לזרקור (פרוז'קטור) להארת הסביבה. מעל הבריכה הוצבה עמדת איתות מורס שאפשרה להתקשר בלילות עם מושבים שכנים, וביום איתות בעזרת דגלים או הליוגרף (איתות ע"י אור השמש). צינור רחב קוטר שימש כפעמון כאשר חבטו בו, לאזעקת התושבים במקרה חרום של שריפה או התקפה.
הבריכה משמשת עד היום את המושב להספקת מים.